החלטה בתיק בר"ע 54627-12-11

1.      לפנינו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל- אביב יפו מיום 20.9.11 (השופטת שרה מאירי ונציג ציבור מר א. לוין; דמ"ש 1335/10) בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק דין.

רקע וכללי

2.      בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של המבקשת כנגד המשיבים לזכויות הנובעות מעבודה אצל המשיבה. ביום 1.11.10, ומשלא הגיעה המבקשת לדיון שנקבע ליום זה, ניתן פסק דינו של בית הדין אשר דחה את תביעת המבקשת במלואה והורה על תשלום הוצאות בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. ביום 21.11.10 הגישה המבקשת, בבית הדין האזורי, בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי סבלה מלחץ דם גבוה ביום הדיון ועל כן נעדרה ממנו. ביום 20.9.11 התקיים דיון בבקשת הביטול במאוחד עם תובענה חדשה שפתחה המבקשת כנגד המשיבה בתיק 24679-01-11 (להלן: "התביעה השניה").

בית הדין דחה את בקשת ביטול פסק הדין וכן את התביעה השניה בנימוק כי סיכויי התביעה נמוכים וכן כי המבקשת לא הגישה אישור רפואי בתימוכין לסיבת היעדרותה ביום הדיון.

3.      ביום 27.12.11 הגישה המבקשת הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור; המבקשת ציינה כי נאמר לה על ידי בית הדין האזורי כי לא ניתן לערער על החלטתו ורק לאחר שהתברר לה כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין - הגישה הבקשה דנא.

4.      המשיבה טענה כי המבקשת מזלזלת בסדרי הדין, כי לא המציאה לה בקשותיה וכי בית הדין האזורי דחה את בקשת הביטול וכן את שלוש תביעותיה של המבקשת כנגדה.

עוד ציינה המשיבה כי המבקשת ידעה כי ניתן להגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי וכי ידיעה זו השתקפה בטענותיה בהליכים שנתקיימו בלשכת ההוצאה לפועל כבר ביום 5.12.11.

דיון והכרעה

5.      המועדים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי נקבעו בתקנה 74(א) ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן: " התקנות"), אשר קובעת:

"בקשת רשות לערער על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו."

6.      משניתנה החלטת בית הדין במעמד הצדדים ביום 20.9.12 הרי שבקשת רשות הערעור היתה צריכה להיות מוגשת, לכל המאוחר, ביום 5.10.11 ומשהוגשה ביום 27.12.11 הרי שהוגשה שלא במועד.

בהתאם לתקנה 125 לתקנות, לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":

  "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות? לעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא."

לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה."

7.      מהותו של הטעם המיוחד הינו באי צפיותו ובחוסר שליטת בעלי הדין בהתרחשותו. במקרה דנן, ציינה המבקשת את חוסר בקיאותה בדין וטעותה לחשוב כי החלטת בית הדין סופית ולא ניתן לערער עליה.

על טעות, ככלל, כ"טעם מיוחד", קבע, זה מכבר, בית המשפט העליון :